<h1>ספר מצוות זמניות הלכ' זימון</h1>
<h2>דף מה.</h2>
אין חיוב הזימון לפחות משלשה שאכלו כאחד. והוא לשון המשנה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן. וכך הוא הזימון, פותח המברך ואומר נברך שאכלנו משלו, ועונין האחרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ואם היו שם חמשה אין שום אחד מהם רשאי להפרד ולברך לבדו, כדי שלא יפסיד הזימון. אך אם יהיו ששה ורצו להתחלק לשתי כתות [של] שלשה שלשה הרשות בידם, ואפילו אם היו תשעה הרשות בידם להתחלק כמו שירצו, ובלבד שלא יצא אחד מהן מן הזימון. אך אם היו עשרה אין להם רשות להתחלק ולא להפרד אחד מהם, מפני שהזימון אז עולה למעלה רמה להזכרת השם, והוא שהמברך פותח ואומר נברך אלהינו שאכלנו משלו והנמצאים עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו: ושנים שאכלו לחם ואחד אכל ירק או דבר אחר, אין מצטרפין לזימון, אבל לצירוף עשרה מצטרפין. ואמרו בזה (מ"ח.) שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין.
<h2>דף מה:</h2>
שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק, והוא מקום שיכול לשמוע הברכה מזמנין עליו, ואפילו היה בשוק. וכשחזר ונכנס לבית מברך ברכת המזון לעצמו: וחייב כל המאמין כשימצא שנים אוכלים ולא גמרו האכילה, שיאכל עמהם שום דבר, כדי שיצטרף עמהם לזמון. כאומרם (מ"ה.) השמש שהיה עומד [ומשמש] על שנים אוכל אע"פ שלא נתנו לו רשות. וזה אע"פ שסיימו לאכול ונשאר עוד להם קצת תאוה לאכול יצטרף עמהם, כאומרם רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהיב למיכל א"ל רב אי דעתיך לאיצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א"ל שמואל אילו הוו מייתי לי ערדיליא וגוזלא לאבא מי לא אכלינן. ואמרו הלכתא גדול מברך ואע"ג דאתא בסוף סעודה. ואמרו בתלמוד מגילה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כ"ג ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות א"ת משנאי אלא משניאי. אבל כהן ת"ח חייב להקדים לברך אפי' שיהיו בחבורה תלמידי חכמים גדולים ממנו בחכמה, למה שארז"ל וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, רוצה לומר בברכת המזון, וליטול מנה יפה ראשון.
<h2>דף מח.</h2>
נער קטן שהוא מבין שהברכה היא לאלהים מזמנין עליו. והוא שאמרו אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. אבל אינו מוציא את אחרים ידי חובתן, מפני שאינו חייב מן התורה בברכה. ולזה הטעם בעצמו אינו מוציא לאחרים מי שאכל כדי שביעה. וקצת הפסקנין גזרו שאין מזמנין על הקטן שלא הביא שתי שערות, והביא ראיה מלשון הירושלמי א"ר יוסי כמה זימנין אכלית עם חלפתא אבא ועם ר' חנינא חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. וסמכו על זה הלשון, שהוא מעשה רב. וכל שכן שאינו מצטרף לעשרה, שהוא זימון חמור מפני שיש בו הזכרת השם: והנשים והעבדים המוטבלים לשם יהדות חייבין בברכת המזון, אבל יש בזה ספק אם זה החיוב הוא מן התורה מצד שאין לאוכל עת ידועה ונחשבה מצוה שלא הזמן גרמא, או אולי שיש לאוכל עת ידועה מפני שאמר הכתוב בתת לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע ונחשבה מצוה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממנה ומפני זה הספק אין האשה חייבת לברך, [ואינה יכולה] להוציא את האיש ידי חובתו, כי אינו מוציא את הרבים ידי חובתו אלא מי שמחוייב בדבר: ואין מזמנין על הנשים, אבל הן מזמנות לעצמן.
<h2>דף נ.</h2>
ואם נפרדו שלשה אנשים משלש חבורות והיה כל אחד מהם מחוייב זימון עם חבורתו, חייבים הם לזמן אע"פ שלא אכלו כאחד, ובלבד שלא הזמינו עם אחד מהם בחבורתו, (ומה) [והוא מה] שאמרו שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק ואמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם אמר רבא לא אמרן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו אבל קדימו הנך ואזמינו עלייהו פרח זימון מינייהו: ושלשה שאכלו כאחד והקדים אחד מהם ובירך מותר לזמן עליו השנים, ויצאו ידי חובתן מן הזימון. והוא עצמו שקדם ובירך לא יצא מחובת הזימון, שאין זימון למפרע: ושתי חבורות שאכלו במקום אחד ורואים מקצתם [אלו לאלו] מצטרפין לברך. ואם אינם רואים אלו לאלו תברך כל חבורה בפני עצמה. ואם היה עליהם שמש אחד מצטרפין אע"פ שאין רואין אלו לאלו. והוא שאמרו שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן ואם היו השמש ביניהן שמש מצרפן.
